7 אמירויות המפרץ


איחוד האמירויות הערביות, (בחסות ויקיפדיה) הידועה גם בשמות האמירויות הערביות המאוחדות ואיחוד האמירויות, היא מדינת מדבר מוסלמית-ערבית עשירה בנפט, הנמצאת בצפון-מזרח חצי האי ערב (דרום מערב אסיה) שבמפרץ הפרסי. רק 1.4 מיליון מתוך 9.9 מיליון מתושביה הם אזרחי המדינה, כשהשאר בעיקר עובדים זרים. איחוד האמירויות הערביות היא פדרציה הכוללת שבע אמירויות מונרכיות: אבו דאבי, עג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין.

אֵמִירוּת דובאי (האמירות בה העיר הגדולה ביותר, דובאי)

דובאי, היא אחת משבע אמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי. האמירות נמצאת דרומית מערבית לשארג'ה וצפון מזרחית לאבו דאבי. דובאי היא האמירות השנייה בגודלה באיחוד (4,144 קמ"ר), לאחר אבו דאבי, ויש לה את האוכלוסייה הגדולה ביותר. בירת האמירות דובאי היא העיר דובאי, העיר המאוכלסת ביותר באיחוד כולו. דובאי משכה השקעות זרות רבות, בשל הכרזתה כאזור סחר חופשי והיעדר המיסים על הכנסות. מדיניות זו הפכה את דובאי למרכז עסקי ותיירותי בינלאומי חשוב.
דובאי הוקמה בתחילת המאה ה-18 על ידי שבט בני יאס, שהתיישב לחופי המפרץ. בראשיתה היא הייתה כפר דייגים קטן אשר מקור פרנסתו העיקרי היה דיג ושליית פנינים, אך קרבתו לנתיבי המסחר להודו הפכו אותו למרכז עסקי לסוחרים מהאזור כולו. בשנת 1930 עדיין התגוררו בדובאי כ-20,000 בני אדם בלבד. גילוי הנפט באזור בשנת 1966 שינה לחלוטין את פניה, גרר זרימה של עובדים זרים, וכן הביא להקמתו של הנמל הגדול בעולם והכרזה על האזור כאזור סחר חופשי. האמירות המודרנית הוקמה בשנת 1971 עם הקמת איחוד האמירויות הערביות. האזור המשיך לפרוח בשנות ה-90, וההשקעות הרבות שזרמו אליו הביאו עושר רב למדינה ותרמו להפיכתה למרכז פיננסי בינלאומי חשוב, ולפריחה בשוק הנדל"ן המקומי.
דובאי חולקת פעילות חוקית, פוליטית, צבאית וכלכלית עם האמירויות האחרות בתוך המסגרת הפדרלית, למרות זאת לכל אמירות יש סמכות שיפוטית על כמה מהפעילויות למשל אכיפת חוק אזרחית. השליט הנוכחי של האמירות הוא האמיר מוחמד בן ראשד אאל מכתום שהחליף את אחיו מכתום בן ראשד אאל מכתום לאחר מותו בינואר 2006. הוא גם ראש הממשלה וסגן הנשיא של האיחוד. כל ראשי הממשלה של האיחוד היו מהמשפחה השלטת של דובאי.
הכנסות מנפט ומגז טבעי תורמים פחות מ-6% מכלכלת דובאי (37 מיליארד דולר). מרבית הכנסות האמירות הן מאזור סחר בשם "ג'בל עלי" ולאחרונה, באופן הולך וגובר, גם מתיירות. בסמוך לדובאי נבנו מספר איים מלאכותיים, אשר באחד מהם נמצא המלון בורג' אל-ערב, שהיה המלון הגבוה בעולם בעת שנחנך. כמו כן  הבניין הגבוה בעולם, בורג' ח'ליפה. תשומת הלב הגוברת הזאת, במקביל לעליה של דובאי כמרכז עסקי, העלו גם סוגיות של זכויות אדם בנוגע לכח העבודה הזר הגדול.

אֵמִירוּת אַבּוּ דַאבִּי (אמארת אבו ט'בי)
האמירות הגדולה ביותר מבין שבע האמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות. היא משתרעת על שטח של 67,340 קמ"ר, המהווה כ-87% משטח האיחוד. היא גובלת בצפון במפרץ הפרסי, בצפון-מזרח באמירויות דובאי ושארג'ה, במזרח בעומאן ובדרום ובמערב בערב הסעודית. בירתה של האמירות היא העיר אבו דאבי, שהיא גם בירת איחוד האמירויות כולו. ״דאבי״ זהו השם בשפה הערבית למין של צבי שהיה בעבר נפוץ באזור זה. המילה ״אבו״ משמעה אביו של דבר מה בערבית. אזור אבו דאבי היה מיושב עוד מימי האלף השלישי לפנה"ס. ההתיישבות הראשונית באבו דאבי הייתה מבוססת על דיג ונוודות, בשנת 1939 כבר הוענקו זיכיונות להוצאת נפט מאדמות דאבי, אך תחום זה התפתח רק לאחר עצמאות המדינה בשנת 1971.
אמיר אבו דאבי, ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן, מכהן גם כנשיא איחוד האמירויות הערביות. המשטר הוא מונרכיה דתית המתבסס על השריעה. אמנם אין פרלמנט נבחר, אך ישנה מין אספה עממית שמאפשרת לאזרחים מידה מסוימת של חופש פוליטי.

אֵמִירוּת שארג'ה
א-שארג'ה היא אמירות המשתרעת לאורך כ-16 ק"מ על חוף המפרץ הפרסי באיחוד האמירויות הערביות ולאורך כ-80 ק"מ בעומק היבשה. שארג'ה מחזיקה אף בשלוש מובלעות על החוף המזרחי של מפרץ עומאן. שטחה של האמירות 2,600 קמ"ר. העיר שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 1998. שארג'ה היא האמירות השלישית בגודלה באיחוד האמירויות הערביות והיחידה המשתרעת לחופי המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן גם יחד. שליט שארג'ה הוא שיח' ד"ר סולטאן בן מוחמד אל-קאסמי, אמיר שארג'ה, החבר במועצה העליונה של איחוד האמירויות הערביות. בעיר הבירה, שארג'ה, על חופי המפרץ הפרסי, בנייני מנהל ומסחר יחד עם מיזמים תרבותיים מסורתיים, כולל מספר מוזיאונים. נקודות ציון העיקריות בעיר כוללות שני שווקים מקורים המעוצבים בסגנון מוסלמי; מספר גנים ציבוריים וגני שעשועים כגון גן השעשועים אל-ג'זירה. העיר ידועה גם במסגדיה היפים. ), באמירות "א-שארקה" (או שארג'ה) אלכוהול אסור באופן גורף.

אֵמִירוּת ראס אל-ח'ימה
ראס אל-ח'ימה ("קודקוד האוהל") היא אמירות באיחוד האמירויות הערביות. שטחה כ-1,700 קמ"ר והיא שוכנת בחלקו הצפוני של חצי האי ערב וגובלת מצפון במחוז מוסנדם שבעומאן. בעיר ראס אל-ח'ימה שני אזורים עיקריים שביניהם מפריד ערוץ נחל, מצידו האחד העיר העתיקה ראס אל-ח'ימה ומצידו השני נחיל. העיר ראס אל-ח'ימה הייתה ידועה בשם ג'ולפר ובה ישב שבט עזד במאות ה-8 וה-9 לספירה, בבתי עץ.
בתחילת המאה ה-18 התבסס שבט קואסים בראס אל-ח'ימה. ב-18 בדצמבר 1819 כבשו הבריטים את המקום ובשנת 1822 חתם השייח' סולטאן בן סאקר אל-קאסמי על הסכם ימי כללי עם בריטניה ובו ניתן למקום מעמד של מדינת חסות, כדי למנוע את השתלטות האימפריה העות'מאנית על המקום.
בדומה לאמירויות השכנות, מיקומה על אם הדרך המובילה להודו, מה שהעניק לה מעמד של כבוד כנסיכות בשליטה בריטית. בשנת 1869 קיבלה ראס אל-ח'ימה עצמאות מוחלטת משכנתה שארג'ה, אולם בין ספטמבר 1900 ל-7 ביולי 1921 היא שבה והייתה לחלק מאמירות שארג'ה ושליטה של האחרונה שלט גם בראס אל-ח'ימה. ב-11 בפברואר 1972 הודיע שליטה, השייח' סאקר בן מוחמד אל-קאסמי (שליט האמירות בשנים 1948–2010), על הצטרפותה של האמירות לאיחוד האמירויות הערביות.

אֵמִירוּת פוג'יירה
פוג'יירה היא אחת משבע אמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי.
שטחה הוא כ-1,165 קמ"ר והיא מהווה כ-1.5% משטחי איחוד האמירויות והיא בין האמירויות הקטנות בממדי אוכלוסייתה בין אמירויות. חלק ניכר משטחה הוא הררי, ועל כן יש בה מדי שנה ממוצע גבוה של גשמים.
כלכלת פוג'יירה מבוססת על סובסידיות ומענקים ממשלתיים הניתנים לה על ידי ממשל איחוד האמירויות הערביות שמקום מושבו באבו דאבי. התעשייה המקומית באמירות מורכבת בעיקרה מתעשיות בטון, חציבת סלעים וכריית מכרות. אלו נהנים מהצמיחה הגדולה בבנייה שמתרחשת בפוג'יירה עצמה ובאיחוד, כאשר עיקר המסחר נעשה באזור הסחר החופשי של פוג'יירה תוך חיקוי ההצלחה באזור הסחר החופשי של דובאי שהתפתח מסביב לנמל הימי ג'בל עלי. מקור התעסוקה העיקרי הוא בשירות המדינה ובמגזר השירותים. הממשלה מטילה מגבלות מסחריות נוקשות על פיהן אין ביכולתו של אדם שאינו תושב האמירות להיות בעל יתר מ-49% מבית עסק. מגבלות אלו אינן חלות על אזור הסחר החופשי של פוג'יירה. התפתחות השירותים המסחריים באמירות נזקפת על פי רוב לפעילותו של השייח' סאלח א-שרקי, אחיו של האמיר. יחד עם זאת, שיעור האבטלה בפוגיי'רה גבוה במיוחד (בין 50 ל-60 אחוזים), ואילו אלו המצויים בשוק העבודה משתכרים משכורות נמוכות של כ-10 דולרים אמריקניים ברוטו לפועלי בניין עבור יום עבודה בן 12 שעות. תוכניות הפיתוח של הממשל מתמקדות בקידום התיירות, במסגרתם יפותח מתחם בעלות של מאות מיליוני דולרים ובו יחידות דיור ומלונות יוקרה.
פוג'יירה מצויה משנת 1974 תחת שלטונו של השייח' חמד בן מוחמד א-שרקי, בנו של השליט הקודם השייח' מוחמד בן חמד בן עבדאללה א-שרקי. השייח' מתקיים מעסקיו הפרטיים לצד תפקידו הרשמי, אך בפועל כמעט ואין אבחנה בין ממונו הפרטי לבין כספי האמירות. מתוקף סמכותו לשייח' שליטה מוחלטת בתחום התחיקה, אך מן הנוהג שאין הוא מערער על תקפות חוקים שאושרו על ידי רשויות המדינה. הקבינט באמירות מורכב מהשייח' ומשפחתו ונכללים בו גם נציגים ממשפחות מקומיות בעלות מעמד שלהם סמכות ייעוץ בלבד. החלטות הקבינט נכנסות לתוקף רק לאחר אישור השייח' והן מגולמות בצורת חוקים או כצווים מטעמו של האמיר, שאינם עומדים בפני תהליך חקיקה וניתן להם תוקף מיידי.

אום אל-קיוין
אום אל-קיוין היא עוד אחת משבע אמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי. שטח האמירות הוא כ-750 קמ"ר ובשנת 2003 חיו בה כ-62,000 תושבים. אום אל-קיוין נוסדה בשנת 1775 על ידי השייח' מאג'יד אל-מועלא, ראש שבט אל-מועלא, והיא מצויה מאז תחת שלטון צאצאיו. במטרה למנוע את סיפוחה לאימפריה העות'מאנית, ב-8 בינואר 1820 חתם השייח' עבדאללה הראשון על אמנה עם הממלכה המאוחדת שהפכה את שטחה למדינת חסות של בריטניה. בסביבת אום אל-קיוין נמצאו עדויות ארכאולוגיות עוד מהאלף ה-5 לפנה"ס והצביעו באופן חד משמעי על קשר עם מסופוטמיה. באלף ה-3 לפנה"ס כבר התפתחה תעשיית קדרות מקומית. בתקופת הברונזה התיישבו שבטי נוודים באזור. שבטים אלו פיתחו תעשיית מתכת מקומית משגשגת. בתקופה זו האקלים כנראה היה מעט יותר נוח, ובכך התפתחה גם חקלאות מקומית. בשנת 1971 הצטרפה אום אל-קיוין, בהנהגת השייח' אחמד השני, אל איחוד האמירויות הערביות.

עג'מאן
עג'מאן היא הקטנה מבין האמירויות באיחוד האמירויות הערביות, ולה שטח של 259 קמ"ר בלבד. היא שוכנת על המפרץ הפרסי אך שולטת גם בשני אזורים פנים-יבשתיים (מובלעות), מספות ומנאמה, שהם בעיקר חקלאיים. האוכלוסייה, נמצאת ברובה בעיר הבירה, הקרויה גם היא עג'מאן. מאז שנות ה-80 גדלה האוכלוסייה באופן ניכר, בעיקר בגלל הגירת תושבים מדובאי ושארג'ה השכנות. העיר אג'מאן מבדילה את עצמה באמצעות האווירה הייחודית לחוף הים: מסעדות, ברים ומועדוני לילה הממוקמים בקו המים, לא רחוק מגבול האמירות שארג'ה השמרנית יותר. רבים ממקומות בילוי אלו מופרדים בקווים אתניים כדי למנוע עימותים. העיר אג'מאן מחוברת בכביש סלול עם הערים דובאי וראס אל-חיימה. עג'מאן היא מונרכיה הנשלטת על ידי שייח' חומייד בן רשיד א-נועיימי מאז שנת 1981, ונשלטת על ידי חמולת א-נועיימי משנת 1810.